לילה ארוך חוצה שנים ותקופות,
בחוץ גשם קבוע, בפנים אור נרות,
אנשי המערות מציירים פרחים וממותות על הקירות.
מתחת למטרים של סלעים ומעיינות,
מתחת לצמחים ואנשים וערים ומדינות,
מתחת לכל המבנים והצבאות, וכל מיני עסקים וחברות,
מתחת לכל האירועים והפגישות והשמחות והצרות,
מתחת לכל הדיבורים הרועשים והמילים והשורות,
מתחת לכל ההבטחות והתקוות, העונשים והמצוות,
אנשי המערות מציירים בדומיה,
שירים יפים, על הקירות.
הם שומעים מעליהם את הדי הקולות,
ומסביב למדורה, לבושי כמה עורות,
בשקט הקריר שיש בעומקן של מערות,
מציירים בהקפדה עצים וחיות,
ומחכים,
שיעברו כל הדורות.
וכשיגיע היום והסדר ישתנה,
הגשם החשוך בחוץ ישכך, ואור חדש יזרח ויעלה,
מתוך המערות יצאו אנשי המאורות,
ועם מקלות שיודעים לצבוע באפלה סלעים וצורות וקירות,
יסבירו לכל שואלי השאלות,
איך מתוך העומק והאור פשוט לקום ולהיות.