האמת שיש כאן הכול, הרים ושלג ועמקים ודשא וחול, רוח סערה ושמש חמימה, גשם ומעיינות, ומדבר שממה, זריחה צהובה וגם שקיעה אדומה, שמיים ומים, ונחלים ורגליים, בדרך ולשפת ים כחול.
לפעמים קצת חם ויבש, לפעמים קצת לח וכבד, לפעמים בצהריים אור מסנוור, ובסוף כל יום הצל והלילה חוזר. גם שרב שעומד, תמיד בסוף מתפזר, גם ברד שיורד, תמיד בסוף מוותר. דבר לא נתקע, הכול תמיד מתקדם ונע.
הכול תמיד משתנה וחוזר וממשיך ואחר, כל עונה והשפע מהסוג שלה, כל מקום והמקום שלו בתמונה הגדולה. כל צמח עם הטעם והריח והצבע שהוא תורם, כל ייצור עם האוויר המיוחד שהוא מוציא ונושם. מול כל פינה קשה, ניצבת אי שם פינה אחרת רכה, על כל אבן חדה תלויה ועומדת אי שם גם טיפה עגולה.
העונות והרגעים ומזגי האוויר, הצמחים והחיות והמקומות והאנשים, הכלים והאמצעים והמערכות והאפשרויות, המגוון כל-כך עצום ורב, מלוא כל העין והאוזן והטעם והריח והמרחב. הכול בין התווים רווי בעניין וקסם וסוד, והמכלול תמיד מאוזן ושלם, ודי הרמוני מן היסוד.
הכול כבר כאן, מוכן, למעשה מזמן. רק האדם מסרב להיות שוב תלמיד גן. אחרי בית-הספר, והמכללה, והקריירה וההכרה, אחרי הכסף והקניון והקניות, והבית והטלוויזיה וכל המכונות, אחרי הריאליטי והאינטריגות, וכל התעודות והכורסאות, אחרי כס המלוכה הקטן בביתו הסגור והנוח שבשכונה, איך יבחר לוותר ולהיות סתם עוד תלמיד מאושר בגן המושלם של השכינה?
בבוא הזמן, שומר הגן, יפתח את שער לב האדם הקטן, לראות ולשאוף ולחיות ולדעת את עצי הגן. לראות ולשמוע את הקולות והענפים, לראות ולרוות את המים והפרחים, את כל היצורים, ואת כל האחים והחברים.
בבוא הזמן, האדם יודה לשומר הגן, שיראה לו, שהכול חוץ ממנו היה כל הזמן כאן.