האדמה הכבדה

שבת גשומה. עלים מתנועעים ברוח הקרה צלולה, שמיים אפורים שקטים פותחים ידם החזקה, ומשירים לאט לאט צלילים ומים של ברכה. בתוך הבית האור צהוב ודק, והזמן נושם בו כמו יותר בהיר ומדויק, עובר לו בלאט אך בגאון בצד, כמו תומך ומכבד כלפי הגשם והשמיים והמעמד.

בין אביחיל לכפר ידידיה והדר-עם, האדמה ודאי שוב נהיית עכשיו מחדש יותר כבדה. האם יוכל עוד מישהו עכשיו למצוא בה, נרקיס צהוב לבן פורח מתוכה, כמו מלך העונה?

האם דאיות ואנפות עדיין מחפשות בה עכשיו, פינה של עץ לרגע יבשה? האם ידו של מישהו מחפשת שם עכשיו, בין הקלמנטינות הרטובות, את זו הנכונה, לרוות איתה באהבה מטעמה המופלא של הבריאה?

עצי פקאנים, אבוקדו, זיתים והדרים, נרקיסים, דאיות, מיץ כתום, וילדים, בוץ בנעליים, וגשם טוב מן השמיים, האדמה הכבדה, בעזרת השם תיתן פרייה.