אגלי הטל בין העלים בבוא הבוקר היו שקופים וקרירים,
עד שמגע ידך על כתפי הפך אותם חמימים.
הנחלים שזורמים אל הים היו שוצפים וגועשים, אך לבנים ודוממים,
עד שרגלייך היחפות הטובלות בהם לצידי הפכו אותם לשוקקי חיים, שפיריות ופרחים,
כחולים וירוקים וכתומים וסגולים, בוהקים.
חשכת הלילה הקיצי הבהיר הייתה ריקה ומלאת צינה,
עד שחיבוקך המרווה הפך אותה לשמיכה עדינה, מלאת עדנה.
רעמים וברקים סביב לבית בערב גשום היו לי כשאון מלחמה,
עד שעינייך המתבוננות מולי מעל ספל של תה, עם כל לגימה,
הפכו אותם לאוזני לצלילי רוך ונחמה.
האובך והערפל הקשו תמיד על הראיה,
עד שהבל פיך הקרוב נפח לתוכם חידה צלולה, כה טהורה ומתוקה.
עד שבאת הייתי שר תמיד רק כמתאמן,
והרי בינתיים ועדיין, טרם באת.
אם נרצה ונאמין, הרי זה יתכן.