כל אדם זוכר הרבה תמונות וקולות,
מהשהייה והביקורים שלו בהרבה מקומות.
לכל זיכרון ישנו ניחוח, ויש כמו נקודת מבט, והרגשה,
שתלויים במי שהיינו והיכן שהיינו ומה שעברנו עד ובתוך אותה נקודה.
בין מקום למקום, תוך כדי התנועה, תמיד השתנה ההקשר בתודעה,
בכל מקום שהיינו הבטנו מתוך עדשה קצת אחרת, מתוך מצב וכיוונון קצת שונה,
הנסיבות והסביבה השונות תמיד עשו אותנו בכל מקום שונה טיפה חדשים,
הפגישו אותנו עם עצמנו ועם מה שהופיע אז מולנו, תמיד מנקודת פתיחה של מתאקלמים.
ככה זה כשחיים על שתי רגליים,
החוויות והתובנות והזיכרונות נוסעים וזורמים ומשתנים אצלך בראש ובלב בלי הרף כמו מים.
אבל העץ לא מחליף מקום, לא נע ולא משנה עדשה או זווית או כיוון,
רגל אחת לו אשר תקועה ומושרשת תחתיו באדמה,
ובכל רגע ובכל עונה ושנה, יביט וירגיש תמיד לכל הכיוונים, בדיוק מאותה עמדה.
העץ לא עובר ונע מסביבה לסביבה,
אבל הסביבה עוברת ונעה ומשתנה סביבו כשהוא בה, ניצב כפי שהיה.
זו היא שזורמת ומחליפה פנים לפניו כל פעם מחדש,
כשמבטו שלו אליה הוא תמיד היה ונשאר אותו המבט.
האדם מתאמץ תמיד לאסוף ולארגן את עצמו, את רגעיו המשתנים השונים, ממקומותיו השונים, לכדי רצף מסודר ומקושר עם היגיון פנימי. העץ לעומת זאת תמיד רצוף וישר והגיוני.
בשביל האדם המצוי תמיד בתנועה, הכול בעולם יחסי.
בשביל העץ מציאות הקיום מוחלטת, ורק התמונה החיצונית הנשקפת סביבו מתחלפת.
חוכמת האדם נאספת בעמל ועם חורים משברירים שמתרוצצים ונעים תמיד בכיוונים וממקומות שונים. חוכמת העץ מצטברת ושלמה מעצמה, כקו ישר ונקי הזוכר לאן הולך ומאין בא.
האדם אינו יכול להיות תקוע ומושרש תחתיו בקרקע כדי להביט אל הכול, ולזכור את הכול, רצוף וישר וממקום אחד וכיוון מבט אחד. אך את השורש שלו הוא יכול גם יכול, אם מספיק ירצה, להכות השמיימה. ואז להמשיך ועל הקרקע לנוע,ממקום למקום, ומרגע לרגע, מסביבה לסביבה ומעונה לעונה,כשהוא גם חי, וגם כמו העץ צופה, ועל מקומו היפה נטוע.
עץ הוא חומר מיוחד,
דומם וחי כמו יחדיו.
עדות שקטה וזיכרון חכם מכל מה שהיה,
אמת צנועה ופורייה, פורחת ריחנית ומוריקה,
פיסה חשה של הוויה.
וכשמן הקרקע בדמי ימיו נפרד,
נהייה כחומר ליוצר ביד.